1וללמדך שהיו כלם צדיקים. כלומר ועוד טעם למה נאמר במנשה בן יוסף קצ"מ ואע"פ שבצלפחד נאמר כי בחטאו מת ונחלקו רז"ל באיזה חטא. י"ל שלא היה בו אלא חטא זה וכיון שמת עליה היתה מיתתו כפרתו ובחבורת צדיקים נמנה ג"ז שם. וא"ת והא כתיב קרח בן יצהר בן קהת וידוע שקרח היה רשע והנזכרים עמו היו צדיקים. י"ל שלא אמרו זה אלא במי שמעשיו ומעשה אבותיו גלוים וידועין כקרח שידוע שהי' רשע. ויצהר וקהת ולוי צדיקים אי אפשר לשנות הידוע:1אלא סרס המקרא. וכאלו אמר ותעמודנה לפני אלעזר הכהן וגו' ואח"כ לפני משה:1בחטאו לבדו מת כו'. דאל"כ מאי נ"מ אם מת בחטאו:2מקושש עצים היה. נאמר כאן אבינו מת במדבר, ולהלן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו וגו' מה להלן מקושש אף כאן מקושש:3מן המעפילים הי'. דכתיב בפרשת שלח לך ויעפילו לעלות וגו', דויעפילו בגמטרי"א צלפחד, ומפני שהתורה כסתו ולא גלתה אותו לכן אמר מן המעפילים היה, שלא הרשיע כ"כ בחילול שבת:1הא אם היה לו בן וכו'. רצונו לתרץ דכל כי נתינת טעם הוא אשלמעלה, והכא מה טעם הוא אלמעלה, אדרבה בשביל שאין לו בן לכך גרע. ל"פ דה"ק למה יגרע ותן לנו נחלה כי אין לו בן, אבל אם היה וכו':2שחכמניות היו. הקשה מהר"ן דבפרק יש נוחלין אמרי' על מ"ש כי אין לו בן, מגיד שדרשניות היו, ועל מ"ש אנו במקום בן אמרו, מגיד שחכמניות היו. וצ"ע:1נתעלמה ממנו הלכה. דאם לא כן, לקמן בפרשת מסעי לא כתיב רק ויצו משה על פי ה' כן מטה בני יוסף וגו', וכאן הוצרך להביא משפטן לפני ה', אלא דנתעלמה וכו':2ד"א ראויה היתה וכו'. דלטעם ראשון קשה מנלי' דנתעלמה ממנו הלכה, דלמא משה לא רצה לפסוק הלכה בלי ידיעת הקב"ה, כמו דכתיב לעיל גבי ויהי אנשים וגומר בפרשת בהעלתך, דלא פי' שם שכאן נפרע ממנו ה"ה ה"נ, ל"פ ד"א. ולפי' ד"א קשה למה לא כתיב הכא כמו התם עמדו ואשמעה וגו', לכן פי' גם טעם ראשון:1כתרגומו יאות. פי' שרש"י רוצה לפרש דברי התרגום יאות שרצונו לומר יפה תבעו בנות צלפחד, שכך דרשו רז"ל כן בנות צלפחד דוברות שכך כתובה פרשה זו לפני. רא"ם. נראה דקשה לרש"י למה לא כתיב צדק דוברות או משפט דלשון כן הוא לשון כמו כן דכתיב ומפורש במקום אחר, לכן מביא דברי רז"ל כך כתובה פרשה זו לפני. וכיון דדבר זה אין מפורש בשום מקום בפסוק לכן מביא התרגום שפירש יאות. נלי"ט:2שני חלקים. הרא"ם האריך כאן וסוף דבריו שרש"י לישנא דברייתא נקט בלישניה אע"ג דההיא ברייתא אתיא כמ"ד ליוצאי מצרים נחלקה הארץ, לאו משום דס"ל כוותיה אלא משום דמיניה מצי למילף למ"ד לבאי הארץ. נתן תתן ב' חלקים בנכסי חפר בתורת חזרה, שאותם חלקים שנטלו בני חפר שהיה מבאי הארץ החזירו כולן לחפר שהיה מיוצאי מצרים, כדכתיב לשמות מטות אבותם ינחלו. ונמצא כאלו זכה חפר בכל החלקים וירשו ממנו כל בניו, צלפחד ירש שני חלקים לפי שהיה בכור וכל אחיו כל א' חלק א', הרי לבנות צלפחד שני חלקים של אביהם בנכסי חפר, ועל אותן שני חלקים כתב בקרא נתן תתן. ורש"י נקט בלישניה חלק אביהן וחלקו עם אחיו בנכסי חפר כל' הברייתא, ואין כוונתו לומר רק שני חלקי אביהן עם אחיו בנכסי חפר אבל משל חפר עצמו לא נטלו כלום שהרי לבאי הארץ נחלקה הארץ ולא ליוצאי מצרים, וחזרה לא שייך ביה שהרי לא היו לו בנים הנכנסים לארץ עד שיחזרו לו חלקיהם שנטלו בארץ. וצ"ע עכ"ל הרא"ם:3לשון העברה. ר"ל שיש לו להקב"ה עברה וזעם עליו, לכך אינו מניח בן ליורשו:4אלא לאותו הדור. ורצה לומר שלא תקשה והא כתיב בפרשת ואלה מסעי ולא תסוב נחלה וגו', דאין אשה משבט זה רשאי להנשא לאיש משבט אחר, ומפרש דלא נצטווה אלא לאותו הדור ולא לדורות הבאים. ולטעם ראשון קשה היה לו לינקד והעברת בסגול כיון שהוא לשון עברה, לכן פי' ד"א ולפירוש ד"א קשה למה כתיב בבנות צלפחד והעברתם, דהא לא היו רשאות להנשא כ"א לבני דודיהן. ל"פ גם טעם ראשון:1ואין משפחה קרויה אלא מצד אב. ד"ד אע"ג דהרבה פעמים כתיב למשפחותם לבית אבותם, מ"מ כאן לענין ירושה דהוה בת כמו בן אם אין לו בן, ממילא השוו הזכרים לנקבות וה"א דהאם נמי קרויה משפחה לענין זה, קמ"ל:1למה נסמכה. פירוש הא הר העברים הוא הר נבו, וכיון שעלה משה להר נבו שוב לא ירד ומת שם מיד כדכתיב בפרשת וזאת הברכה, ולמה נסמכה וכו':2ד"א כיון שנכנס משה וכו'. דלטעם ראשון קשה למה שמח, דלמא הא דכתיב נתן תתן כלומר על ידי צוואתך וכמו שכתוב לקמן בפ' מסעי, ל"פ ד"א. ולפי' ד"א קשה איך נסמך זה לכאן, לכן פי' גם טעם ראשון וק"ל:3לקיטון. לקיטון היינו לחדר. ויבא החדרה, ת"י ועל לקיטונא:1מכאן שנתאוה משה כו'. מדלא כתיב כאשר נאסף אברהם או שאר צדיקים:2ד"א אין אתה טוב ממנו. כלומר וכשם שהוא מת בשביל עון זה כך אתה תמות: והא דפי' כאן ד"א ולא לקמן בהאזינו שפירש רק שנתאוה וכן לעיל בפרשת חקת. נראה בכל מקום כתיב כאשר נאסף וגו' על אשר מריתם, וכאן כתיב כאשר נאסף וגו' כאשר מריתם, דמשמע לכך נאסף כאהרן כאשר חטא עמו, לכן פי' גם ד"א שאין אתה טוב ממנו. נלי"ט:3עדיין לא הגיע כו'. ואם תאמר והא בפרשה זו לא כתוב על אשר לא קדשתם. וי"ל דלפי' ד"א שפי' אין אתה טוב ממנו משמע כשם שאהרן מת ועדיין לא הגיע זמנו כך משה ימות אע"פ שלא יגיע זמנו. והיכא מצינו שמתו קודם זמנם, ומתרץ דהא כתיב גבי מיתת משה על אשר לא קדשתם וכו'. והוצרך לטעם של ד"א. דלטעם ראשון קשה והא לא היה מיתת משה כמיתת אהרן, דהא אהרן ראה בחייו שנתנה גדולתו לבנו משא"כ גבי משה, לכן פי' ד"א. ולפי' של ד"א קשה דמשמע מכאשר מת אהרן וגומר דאהרן מת קודם שהגיע זמנו למות, וזה אינו מפורש אצל אהרן. לכן צריך גם לטעם ראשון וק"ל: ג"א אע"ג בפ"ק דר"ה אמרו, בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, מת"ל היום, אלא היום מלאו ימי ושנותי מלמד שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש, י"ל ודאי כן הוא שמלאו שנותיו, דה"ל לחיות לפי צדקותיו שיראת ה' תוסיף ימים, אבל עכשיו שחטא העמידו על חייו לפי טבעו ולא הוסיפו לו כלום:4אחת קלקלה. שזינתה תחת בעלה בלא התראה:5ואחת אכלה פגי שביעית. ר"ל פירות שביעית שעדיין לא בשלו כל צרכן, וכתיב לאכלה, ולא להפסד, ואתה שאכלה הפירות שביעית מבקשת מב"ד שיכריזו עליה משום מה לקתה כדי שלא יאמרו אף היא קלקלה כו', אף כאן כו':1אין בהם עון אחר. ר"ל עון של מי מריבה לבד היה בהן ולא עון אחר, ולפי זה קאי על משה ועל אהרן:2שהמרו במרה. ר"ל הם מי מריבה שהמרו במרה הם היו שהמרו כו'. ולפי זה קאי על ישראל, והוצרך לד"א דלפי' ראשון קשה הא כבר נאמר שלא היה בהן עון אחר. לכן פי' ד"א וקאי על ישראל. ולפי' של ד"א קשה מאי בעי הכא בעון ישראל לכן צריך לטעם ראשון:1להודיע שבחן של צדיקים. ר"ל למה אמר משה ענין זה ולא התפלל שיכנס:2השיבני כו'. דאל"כ לאמר ל"ל, דבשלמא וידבר ה' לאמר, כבר פירשו בו צא ואמור להם דברי כבושים או צא ואמור להם דברי והשיבני אם יקבלום כמ"ש וישב משה את דברי העם אל ה', אבל כאן שני הטעמים בלתי נכונים. ל"פ השיבני וכו', ועיין בפ' ואתחנן:1אמר הגיע שעה שאתבע. נ"ל דקשה לרש"י לרבותינו ז"ל מאי לאמור אלא אמר לו השיבני וכו' וכי יהיה הדור בלא פרנס אלא שאלתו הי' אם צריך למנות פרנס או שירשו בניו אחריו גדולתו, כמו שאמר תן נחלת צלפחד לבנותיו, לכך דרשה. ולפיכך נמשך גם רש"י ז"ל אחר דברי רז"ל: נח"י ולכאורה משמע שזה סותר מ"ש בסמוך שמניחין צורכן ועוסקין בצרכי צבור, וכאן הוא אומר הגיע שעה שאתבע צרכי אבל באמת לא קשיא, דאגב שעסק בצרכי צבור למנות להם מנהיג עסק גם בצרכי בניו שיהא מנהיגם, והקב"ה משיבו נוצר תאנה גו':2שלא מש. ר"ל ישב באהל ועסק בתורה:3למה נאמר. ולא נאמר אלהי השמים או אלהי הארץ:1ד"א שלא תעשה לו כדרך שאתה עושה לי. דלטעם ראשון קשה לל"ל ואשר יוציאם, מה זכות צריך לגבי הוצאה בשלמא גבי הבאה צריך זכות שלא יפקד מהם, ל"פ ד"א וכו' ולפי' ד"א קשה, דואשר יוציאם וכו' לא יהיה דומה לאשר יצא לפניהם דעיקר תפילתו הוא בשביל העם, ואשר יוציאם פירושו הוא בשביל טובת המנהיג היה תפילתו, ולפי וי"ו העיטוף דואשר יוציאם דמשמע דכל תפילתו ודבריו היה לטובת ישראל, לכן פי' גם טעם ראשון. ודו"ק:1קחנו בדברים. כבר נתבאר זה כ"פ שאין קיחה נופלת בבני אדם, ל"פ וכו':2את שבדוק לך. אעפ"י שמנהג הכתוב שיאמר מלת לך שלא לצורך, כמו עלה לך היערה, והדומה להם, מ"מ כל היכא דאיכא למדרש דרשינן. הרא"ם. ול"נ דקשה לרש"י כיון שבקשת משה היה שירשו בניו גדולתו כמו שפירש"י לעיל, לא הל"ל לך המורה כאלו תחילת בקשתו במחשבתו היה על יהושע, וזה ליתא. ומתרץ הבדוק לך וכו':3כאשר שאלת וכו'. ר"ל שאלת לעיל ואמרת גלוי לפניך דעת כל אחד ואחד כו', כך אעשה ואברור את יהושע שזה אתה מכיר אשר רוח בו כאשר שאלת וכו':4תן לו מתורגמן. מדכתיב אחריו למען ישמעו כל עדת בני ישראל, ומה ישמעו, אלא שתתן תורגמן. מצאתי:5שידרוש בחייך. דע"כ הסמיכות של הרב לתלמיד הוא עניין רשות להורות ולדון לאסור ולהתיר, וא"כ הכא גבי יהושע אי הסמיכות הוא לאחר מות משה למה נתן לו דלאחר מותו אין צריך רשות, אלא בחייו של משה. וא"ל דילמא דהאי וסמכת וגומר, הוא נתינת ההוד, דא"כ היה לו להסמיך מאמר ונתת מהודך עליו למלת וסמכת וגו'. אלא ע"כ וסמכת מלתא אחריתא היא והיא נתינת רשות:1פני משה כחמה. כלומר פנים של משה מאירים יותר משל יהושע. וי"מ כמו חמה שנטלה אורה מהקב"ה ולבנה נטלה אורה מחמה. כך משה נטל קירון אור פניו מהקב"ה ויהושע נטל ממשה:2שיהיו נוהגין בו כבוד. פי' למען ישמעו ההוד שנתת לו ויחוייב מזה שינהגו בו כבוד וכו', אבל לא תוכל לפרש דישמעו תקבלו, דאם כן יחסר מלת אליו מפני שפירושו היה למען יקבלו דבריו וגזירותיו כל ישראל. הרא"ם:1הרי שאלתך ששאלת. ר"ל היאך בא עניין זה לכאן, מה עניין אלעזר אצל יהושע. ג"א דאל"כ למה צוה זה למשה ה"ל לצוות ליהושע בעצמו:2סנהדרין. מדכתיב לפניו וכל ישראל אתו, א"כ וכל העדה ל"ל. אלא זו סנהדרין:1לקחו בדברים. ר"ל הא כתיב ויעש משה כאשר צוה ה' אותו, וא"כ ויקח את יהושע ל"ל. ומתרץ לקחו וכו', ר"ל שא"ל יותר ממה שא"ל הקב"ה, דהקב"ה לא צוה לאמור לו אלא אשריך שזכית לכך וכו' והוא הודיעו מתן שכר וכו', והטעם כדי שלא יאמר מה לי ולצרה זו שהרי משה ואהרן נענשו עליהם, לכך הראוהו מתן שכרן:1בעין יפה. כאן ג"כ קשה ל"ל למכתב, כדפרישית לעיל:
